יפעת ורמי היו נשואים 15 שנה.
במהלך הזמן יפעת הרגישה שהיא משתנה. מתפתחת.
היא התחילה תהליכים, למדה, השקיעה בעצמה.
היא הזמינה את רמי לבוא איתה — לראות כמה זה תורם, כמה זה יכול לעשות טוב גם לו וגם להם.
אבל הוא לא רצה.
לא רצה לבדוק, לא רצה לגדול.
וככה, לאט לאט, הפער ביניהם הלך וגדל.
בעוד יפעת פתחה את הראש ואת הלב,
רמי נשאר במקום.
הם כבר לא דיברו באותה שפה,
לא רצו את אותם הדברים,
והקשר שהיה פעם קרוב — הפך לרחוק יותר ויותר..

רמי התמקד במשך השבוע בעבודה בעסק שלו, ובשבתות בעיקר נח, כי היה "גמור מעייפות" כדבריו, מהעבודה…
שום דבר מעבר לכך הוא לא לקח על עצמו..
לשום טיול או פעילות בשבת עם יפעת והילדים הוא לא הצטרף…
יפעת עשתה פשוט הכל לבד..
ניהול העסק מול הבנק, רואה החשבון, אנשי המקצוע,
גידול הילדים, ניהול הבית, המשפחה, קשר עם מוסדות החינוך, הסעות לחוגים, תנועת נוער
הכול היה עליה. במשך שנים.
ורמי, במקום לקחת אחריות,
בחר להאשים ולבוא בטענות הוא זה שנפגע, הוא הקורבן.
הוא בכלל לא ראה ולא העריך את כל מה שיפעת עשתה ועושה לאורך שנים…
כשהם הגיעו לגישור גירושין בפניי, הסתבר שרמי לא מבין כלום אפילו בעסק שהוא עצמו הקים…
כאשר ביקשתי דו"ח רווח והפסד של העסק –הוא לא ידע מה זה.
לא הבין איך העסק שלו מתנהל, לא ידע מאיפה בכלל להתחיל.. הוא נדרש ליפעת שהסבירה לרואה חשבון מה נדרש בתהליך..

כאשר ישבתי עימו לפגישה נפרדת לא היה פשוט לשקף לו את הפער ביניהם.. הוא מצד אחד לא רצה להתגרש אך מצד שני לא היה מוכן להשקיע בזוגיות,
ובמשך שנים ארוכות באמת לא השקיע ולא נתן מעצמו… בסוף רמי הודה שגם לדעתו הנישואין שלהם לא צלחו… הם רואים את החיים אחרת… הוא מבחינתו מצפה להתמקד בעבודה בלבד ושכל השאר יתנהל ללא מעורבות שלו, ומבלי שיידרש לקחת חלק פעיל…

זה היה עצוב להבין שלרמי כנראה היה מאוד נוח שעושים הכל בשבילו.. לא סתם אומרים שדרושים שניים לכל טנגו.. מה אם יפעת לא היתה מאפשרת את זה?
מה אם היא לא היתה עושה ה-כ-ל ? אולי לא היתה לו ברירה והוא היה יוצא מעורו ומשתתף לפחות בחלק ממה שקורה בתא המשפחתי שלהם? אין לדעת…

הגישור שלהם ארך כ 5 חודשים ואחרי תהליך לא פשוט הם הצליחו להגיע להסכמות, ובסופו של דבר חתמו על הסכם גירושין שמאפשר לכל אחד מהם לפתוח דף חדש כראות עיניו.
הפערים ביניהם היו גדולים, אבל סיום התהליך בחתימת הסכם מוכיח, שגם במקרה כזה בו צד אחד גדל, התפתח, והשתנה, ואילו הצד השני קפא מאחור, אפשר – עם רצון חזק והחלטה נחושה – להתחיל ולסיים את הגישור בהצלחה.

המקרה של רמי ויפעת הראה לי שוב, כמה עוצמה יש בגישור. באמצעות תהליך משותף , שיחות משותפות וגם נפרדות, הקשבה אמיתית, נכונות לראות גם את הצד השני, אפשר לגבש החלטות והסכמות גם אם בהתחלה נראה שהסיכוי לכך קטן מאוד.

לפני שהם יצאו ממשרדי בפעם האחרונה, איחלתי לכל אחד מהם בהצלחה בדרכו החדשה.