דורית וראובן היו זוג כבר כמה שנים טובות.. "מעל 12 שנים" דורית אמרה כשהם הגיעו אלי, וראובן דייק אותה: "דוריתוש זה כבר מעל 13 שנים את מתבלבלת"

הם היו שניהם אלמנים, וזו היתה עבורם זוגיות פרק ב, היא היתה בת 66, הוא בן 71.

הם לא נישאו מעולם, אלא חיו יחד כידועים בציבור, ורוב הזמן התגוררו בדירה של דורית בפתח תקווה.

אחרי 10 שנים שהם ביחד הם פנו אלי ביום בהיר כדי לערוך הסכם ממון, "מה קרה שהגעתם דווקא עכשיו?" תהיתי בחיוך, "בכל זאת אתם כבר הרבה זמן יחד"

"פתאום הסתבר לנו שאפילו שיש לי דירה על שמי בלבד ולראובן אין שום זכויות בה", "ואני גם לא דורש כאלו" ראובן השחיל משפט תוך כדי דבריה של דורית "אז עלינו להציג הסכם ממון שמאמת את זה שאין לו זכויות, כי אני רוצה לקנות עכשיו עוד דירה, עם הבן שלי, ולרשום עליה משכנתא, אז הבנק מתעקש לראות הסכם ממון וגם דורש שראובן יחתום שאין לו זכויות בדירה הזו וגם לא בזאת שאני קונה עם הבן. ניסיתי להסביר שאין לי ולראובן חשבון משותף ושכל אחד מתנהל בנפרד אבל הם לא היו מוכנים לשמוע ".

"אני מבינה", עניתי לשניים, "מבחינת הבנק הוא לא מתעניין באופי הזוגיות ביניכם, הוא רק רוצה לדעת שהוא לא יהיה חשוף בעתיד לטענות או תביעות של ראובן על כך שהבנק איפשר לך לקחת משכנתא, ושלא יעלה שום ספק אם הזוגיות שלכם מחייבת את ראובן בחובות (משכנתא) שלך או לא. אז כדי "ללכת על בטוח" הבנק דורש מכם להציג הסכם ממון שבו ראובן מצהיר שאין לו זכויות ברכוש שלך, הן הקיים והן העתידי".

"גם אני אצהיר על כך כלפיו כמובן !" ענתה דורית ואני הנהנתי "בוודאי, אנחנו למעשה ניתן בהסכם ממון ביטוי לאופן ההתנהלות שלכם לאורך כל השנים: "הפרדה רכושית מוחלטת".

ואכן כך היה

בהסכם של דורית וראובן הגדרנו שלכל אחד מהם זכויות ורכוש שהוא צבר בזוגיות, וגם לפניה, וכן יצבור בעתיד, ולאף צד אין ולא יהיה חלק ברכוש של משנהו. החלנו את הסעיף הזה באופן מלא וגורף גם על חובות, הלוואות, משכנתא וכולי, ללא יוצא מהכלל.

בנוסף, מאחר והשניים התגוררו כאמור רוב הזמן בדירה בבעלותה של דורית, ובמהלך השנים חלקו בהוצאות השוטפות, הם רצו לתת גם לכך ביטוי על הכתב ("תכניסי את כל הסעיפים אנחנו לא נעשה עוד הסכם לפחות ב 10 שנים הבאות" צחקה דורית)  ולכן ציינתי בהסכם את הסכום אשר ראובן נהג להעביר כל חודש לדורית עבור הוצאות הדירה (ארנונה, חשמל וכיוצ"ב) וכמובן הובהר בסעיף מה שהיה ברור מאליו אך למרות זאת ציינתי זאת במפורש- שהשתתפות זו של ראובן בהוצאות הדירה, לא תקנה לו זכויות בעלות/קנייניות בדירה בשום שלב.

ובסיומת גם הכנסנו סעיף שמגדיר שאם חלילה השניים יחליטו להיפרד זמ"ז, ראובן יעזוב את הדירה תוך 45 יום.

בנוסף להסכם ממון דורית וראובן ערכו גם צוואות. היתה ביניהם תמימות דעים והסכמה, שכל אחד מוריש את כל רכושו נכסיו לילדיו בלבד, ולבן הזוג השני לא יהיו זכויות ירושה, אבל הם לא הבינו למה אם עושים הסכם ממון זה לא מספיק וחיביים גם לעשות צוואה. הסברתי להם את מה שהרבה אנשים לא יודעים: הסכם ממון מגדיר איך יתחלק (או לא יתחלק) הרכוש של כל אחד מבני הזוג אם הם ייפרדו זו מזה. אבל במידה ואחד מהם ימות תוך כדי הזוגיות, בן הזוג השני יירש חצי (!) מכל הרכוש של הצד הנפטר, והילדים של הנפטר יירשו את המחצית השניה ויתחלקו בה ביניהם… "טוב זה ממש לא מה שאנו רוצים" הם אמרו- ועל כן ערכנו גם צוואה עבור כל אחד מהם.

לאחר כחודש מאז התחלנו בתהליך הם חתמו על הצוואות בפניי במשרדי (וכמובן בנוכחות עדה נוספת- חובת חתימה בפני 2 עדים).

במקביל הם גם חתמו על הסכם הממון במשרדי, ואני הסברתי לדורית וראובן שמאחר והם לא נשואים אין חובה לאשר את ההסכם בפני בית המשפט לענייני משפחה, אבל במקרה שלהם אנחנו כן נעשה זאת, מ 2 סיבות:

א. אני תמיד ממליצה לאשר את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה, כי רק כך הוא מקבל תוקף פסק דין ומשרת את המטרה לשמה ערכנו אותו- לתת לצדדים וודאות, יציבות וידיעה שהכל מוסדר ביניהם ואפשר להמשיך בחיי הזוגיות ברוגע ושלווה. במקרה שלהם מאחר וכבר היו להם ילדים בוגרים עם משפחות משלהם, ההסכם הזה נתן רוגע גם לילדיו של כל צד אשר מבחינתם ההסכם סיפק אישור לכך שההורה אינו חשוף להשפעה בלתי הוגנת, שנכסיו אינם נמצאים בסיכון, והסכם הממון הבטיח זאת.

ב. במקרה של דורית וראובן הבנק דרש הסכם עם תוקף פסק דין מה שכמובן הצריך את הגשתו לבית המשפט.

בשבוע שעבר בני הזוג אישרו את ההסכם בדיון קצר בפני בית המשפט לענייני משפחה, והתהליך הסתיים בהצלחה.

דורית שלחה לי הודעת תודה "עכשיו גם אני, גם ראובן, וגם הילדים של כל אחד מאיתנו יכולים לישון בשקט".