הגישור של שני ודן (השמות שונו למניעת זיהוי) היה אמור להיות קל וענייני, לו רק ניתן היה לנטרל את האגו, האמוציות והמטענים שכל צד צבר בבטן במשך שנים.. "לו רק"  🙂   .
הנישואין הללו היו פרק ב' עבור דן, פרק א' עבור שני. היו להם 2 ילדים משותפים.

הגישור ארך בדיוק חודשיים ימים, הם הגיעו עם הסכמה עקרונית לגבי הדירה המשותפת ולכן חשבתי שמדובר יחסית בתהליך פשוט, אבל אז הסתבר שמתחת לפני השטח הדברים מורכבים קצת יותר.

כולנו בני אדם. רובינו מתקשים להתייחס לגירושין כאל עיסקה בה נדרש לקבל החלטות אשר חלק מהן לפחות, הן כלכליות גרידא. במקרה זה דן רצה להתייחס לענייני הרכוש כהחלטות כלכליות ולנתק אותם מהרגש ומהקילומטראז' הזוגי. שני התקשתה בכך ואף כעסה על שדן לא נותן משקל לזוגיות שלהם בת 10 השנים, ולוויתורים שמבחינת שני היא עשתה לאורך כל הנישואין.

הגישור התרכז בעיקר במשא ומתן שניהלתי מול שניהם ובין שניהם, בכדי לגבש הסכמות רכושיות ולסגור את כל הקצוות שלהן.

לגבי הילדים לא היו מחלוקות מיוחדות והיה ברור שהם יחלקו משמורת משותפת ושוויונית, עם חשבון הוצאות משותף.

האמת היא שמגיעה לשניהם טפיחה על השכם על שהצליחו לשים בצד את האמוציות והפגיעה באגו!

ועצם זה שהם אכן הצליחו לשים זאת בצד, ולמרות שפגישת החתימה הגיעה לטונים גבוהים וכמעט לפיצוץ- עצם זה שלמרות כל זאת הם חתמו על ההסכם – זה נותן לי את התחושה שהם יהיו מהזוגות הללו שכמה שנים אחרי הגירושין יושבים יחד עם הילדים לארוחות ימי הולדת משותפות, מחליפים ביניהם ימים ושבתות בגמישות ובקלות, ומצליחים לשים את כל המשקעים והמטענים מאחור.

אני מאחלת להם הצלחה מכל הלב !