דליה היא קוסמטיקאית עצמאית, אשר עליה אפשר לומר ש"בנתה את העסק ממש במו ידיה". היא עמדה להתגרש מבעלה והחשש שלה היה רב כשהבינה שיתכן מאוד שעליה לחלוק את שווי העסק שלה עם בעלה בעת הגירושין.

המקרה של דליה הזכיר לי מיד את חנן- מאמן אישי (קואצ'ר) חביב, שלפני כשנתיים הגיע אלי יחד עם אשתו להליך גישור לגירושין, וגם את ליאורה- יועצת המס, שאותה ייצגתי בהליכי גירושין בבית המשפט לענייני משפחה לפני שנים רבות.

המשותף לכל אלו הוא, שהם הקימו ויצרו עסק שמושתת עליהם, על יכולותיהם וכישוריהם, והשקיעו ימים ולילות ביצירת מוניטין וקהל לקוחות שימליץ מפה לאוזן ויסייע להם להגשים את החלום להיות בעל עסק עצמאי בתחום שכל אחד מהם אוהב ומוכשר בו. חלקם עובדים לבד, לחלקם יש עובדים שכירים, חלקם עוסק פטור וחלקם עוסק מורשה.

על פי חוק יחסי ממון כל הזכויות והנכסים שנצברו ע"י בני הזוג במהלך הנישואין, שייכים לשניהם בחלקים שווים. עסק עצמאי שהקים אחד מהצדדים הינו חלק ממצבת הנכסים והזכויות המתחלקים בין שני בני הזוג בעת גירושין- גם הזכויות בעסק וגם החובות שלו, ככל שיש כאלו, הינם משותפים.

גם אם העסק, זכויותיו ונכסיו רשומים רק על שם בן/בת הזוג שהקימו אותו- עדיין יראו אותו כנכס משותף, ולרישום הפורמלי לא יהיה משקל לעניין זה.
גזירה שווה מתקיימת גם אם בן/בת הזוג לא השתתפו בהקמת העסק ולא עבדו בו- עדיין החוק רואה אותם כשותפים בעלי זכויות בעסק אשר היווה חלק ממקורות הפרנסה של התא המשפחתי המשותף.

ככל שההכנסות של העסק גבוהות יותר כך תהיה הצדקה לפיצוי לצד השני, שכן משמעות ההכנסות הגבוהות היא שהמשפחה הסתמכה עליהן במהלך השוטף של חיי הנישואין והתקיימה מהן (יחד עם מקורות נוספים).

כלומר- עסק שהקים אחד מבני הזוג גם אם לבדו לחלוטין, במהלך הנישואין, הינו עסק אשר בגירושין יהיו לשני בני הזוג זכויות בו. הדבר יהיה נכון בפועל גם לגבי עסק שהוקם טרם הנישואין אולם מה שיילקח בחשבון הוא החלק של שנות קיומו בתקופת הנישואין.

מה אמור להתחלק בפועל בין בני הזוג?

ראשית– שוויו של העסק, כאשר כדי לכמת את שוויו יש למנות איש מקצוע (אקטואר או רו"ח) אשר יתבקש לקבוע זאת על בסיס תזרים ההכנסות של העסק והערכת הרווחיות העתידית שלו, התחייבויות של העסק, נכסים ועוד. (יש שיטות שונות בהן משתמשים בתי המשפט לשם קביעת השווי).

שנית– נכסים מוחשיים של העסק כמו כלי עבודה, כלי רכב, נכסי מקרקעין וכיוצ"ב. כל אלו קלים יותר להערכה שכן הם מוחשיים ואפשר לאמוד את מחירם לו היו נמכרים בשוק החופשי בעת הגירושין.

שלישית– נכסי קריירה ומוניטין של העסק. המוניטין הוא שמו הטוב של האדם או העסק, ומדובר למעשה בנכסים לא מוחשיים שנצברו במהלך הנישואין כמו מוניטין אישי, תואר, רישיון מקצועי, תעודה, דרגה, אשר תוצאתם הינה יכולת ופוטנציאל השתכרות גבוהים.

עקרונית ככל שהעסק גדול יותר כך גדול גם המוניטין העסקי- זה שלא קשור או נובע מהאדם שהקים אותו ותכונותיו האישיות (במרבית המקרים הלקוחות ימשיכו להגיע אל העסק גם אם לא יעמוד בראשו האדם שבנה אותו).

מוניטין אישי לעומת זאת, מבוסס על הכישרון האישי של האדם אשר בזכותו מגיעים לקוחות אל העסק, כמו במקרה של מקצועות חופשיים רבים- רפואה, עריכת דין, מאמנ/ת אישית, דולה, מאמנ/ת כושר, וכדומה.

בעת גירושין יש להעריך את נכסי הקריירה הללו ולקבוע האם יש זיקה וקשר בינם לבין חיי הנישואין, והאם בן הזוג השני הקריב בכך שאיפשר את צמיחת העסק ושגשוגו, למשל בכך שלקח על עצמו חלק רב מהמטלות המשפחתיות כדי שבן הזוג השני יתפנה לפיתוח העסק. ככל שיהיה פער גדול יותר בין הכנסות הצדדים כך תהיה הצדקה לפצות את הצד השני שאינו בעל העסק, בגין נכסי הקריירה והמוניטין שנצברו.

כפי שניתן להבין מהאמור, הערכת שוויו של עסק עצמאי בעת גירושין הינה משימה לא פשוטה. למעשה אין כלל חד משמעי שחל על כל סוגי העסקים. וכל מקרה נבחן לגופו.

בגישור לגירושין כשאנו עורכים הסכם אנו דנים בכל האפשרויות לחלוקת שווי העסק בין בני הזוג, ושמים את כולן על שולחן המשא ומתן. בני הזוג יכולים להגיע להסכמות שונות לחלוטין מהחוק היבש, למשל שכל אחד מהצדדים נשאר עם זכויותיו ללא חלוקה; או שוויתור על חלוקת העסק יהיה כנגד וויתור על זכויות אחרות של הצד השני; או לחילופין אפשר להסכים על חלוקה של חלק מנכסי העסק בלבד, אולי אלו אשר ניתן לאמוד את שוויים בקלות כמו מקרקעין בבעלות העסק, או כלי רכב וכיוצ"ב. למעשה ניתן להגיע להסכמה שתואמת את המקרה הספציפי, סוג העסק ורצונם של הצדדים.