רילוקיישן- נילי ועידו

 

רילוקיישן- הגישור של נילי ועידו

"דיייייי אני כבר לא יכולה יותר, אנחנו יחסית מקרה לא מורכב.. אז למה כבר חצי שנה והגישור לא מתקדם? "

זה מה שנילי אמרה לי בייאוש לפני כמה חודשים, והיא צדקה. הם היו בתהליך אצלי מעל חצי שנה, גישור גירושין שהתקדם בעצלתיים. צעד קדימה, חצי צעד אחורה, שוב צעד קדימה, הפסקה של חודש ואז שוב התקדמות קטנה…

גם לי כמגשרת לא היה פשוט, ואפילו מתיש קצת.. שוב, לא כי היתה מורכבות יוצאת דופן במקרה שלהם.. לעיתים המורכבות היא רק באנשים עצמם.. ליתר דיוק בעידו. שלא אצה לו הדרך להתגרש.. לא בגלל שעדיין אהב את נילי והיא כפתה עליו גירושין. ממש לא. הוא רצה לגמרי להתגרש. אבל היה לו נוח.. מאוד נוח…

הם שבו לישראל אחרי שנים של "רילוקיישן" באחת ממדינות מזרח אירופה, שם שהו מעל 13 שנים עקב עבודתו של עידו.

כשהיו שם, נילי לא עבדה. היא התמקדה בלידת 4 ילדיהם וגידולם, בעוד עידו עובד ומפרנס אותם.

עוד כשגרו "שם" גבר הריחוק ביניהם.. המחשבה על גירושין היתה באוויר תקופה ארוכה, אבל אז עידו קיבל הצעה לעבור ממדינה אחת לאחרת, והם המשיכו יחד, כמשפחה, לרילוקיישן מס 2.. השנים חלפו, נושא הגירושין היה באוויר און אנד אוף, ולמרות שהיה להם קשה להגיד זאת בקול רם, שניהם ידעו שזה הכיוון אליו נישואיהם צועדים.. אחרי כ- 13 שנים בחו"ל הם חזרו לישראל, עם 4 ילדים בגילאי בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון.  הם שכרו דירה למגוריהם, ועידו המשיך להיות "על הקו" בין ישראל  ל "שם". כך יהיה לילדים יותר קל לעכל את הדברים הם החליטו. גם ככה רוב החודש הוא לא בארץ. נחיה ככה כמה חודשים ולאט לאט נספר להם..

הכמה חודשים הפכו, כאמור, לשנה וחצי.. לעידו היה מאוד נוח שיש לו איפה לנחות פעם בחודש חודש וחצי, לשבוע, במקום לשכור מלון… אבל נילי כבר לא היתה מסוגלת להמשיך ככה…

בשלב מסוים היא אזרה אומץ ואמרה לו "מצאתי מגשרת" ולא היתה לו ברירה, הוא הסכים ואמר שאין בעיה הוא ישתף פעולה. אבל כאמור דיבורים לחוד ומציאות לחוד…

הגישור לקח זמן רב, הרבה יותר משהיה צריך לארוך.. עידו שינה את דעתו כמה פעמים.. מינינו אקטואר, ורגע לפני שהם משלמים לו הוא חזר בו. מינינו שמאי לאמוד את שווי 2 הנכסים שלהם, ורגע לפני התשלום, הוא הודיע שמבחינתו מספיק לאמוד נכס אחד כי את הנכס השני גם ככה יהיה קשה למכור כל עוד יש מלחמה בישראל..

השיחות שלי איתו, בוואצאפ, טלפונים, מיילים, היו לרוב בשעות לא שגרתיות, ובכל פעם הרגעתי את נילי ואמרתי לה:  לכל אדם קצב אחר משלו, אבל אתם תגיעו אל קו הסיום בהצלחה. אני מבטיחה לך.

אחרי שינויים נוספים של ההסכם, עוד סכום שדייקנו, ועוד סעיף שהוספנו, נראה היה שהגענו לשם ! נקבעה פגישת חתימה במשרדי !

ואז יום לפני פגישת החתימה- עידו הודיע שהוא בסוף לא יגיע לישראל מחר..

"אל דאגה" אמרתי לנילי "החתימה תתקיים בשיחת זום ! "

וכך אכן היה – נילי ועידו חתמו על ההסכם בפניי בשיחת זום, נילי ואני – בישראל, עידו "שם".

שבוע לאחר מכן הם כבר אישרו את ההסכם בפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר נתן לו תוקף פסק דין.

התאריך בבית המשפט תואם מראש מול הלו"ז של עידו, לכן כנראה את המועד הזה לא העז עידו לשנות ברגע האחרון.

היום כתבה לי נילי תודה על סיום התהליך וסיכמה אותו במילים אלו:

זוג לוחץ ידיים ומעליו משוב של לקוחה בסיום הליך גישור לגירושין