זה היה אחד הגישורים הקשים ביותר שהיו לי… מעל 5 חודשים של תהליך… הרבה פגישות, הרבה שיחות, הרבה מיילים, הרבה אנרגיות…
בפגישה האחרונה שלי איתם, בני הזוג ישבו במרחק זה מזה. הם לא החליפו מילה ביניהם ולא הסתכלו אחד בעיני השני.. כל אחד מהם היה ממוקד בהסכם הגירושין אותו הקראתי להם על אף שכבר ידעו אותו בעל פה.
הרבה איבה ומטענים היו ביניהם.
בטן מלאה כמו שקוראים לכך לפעמים..
יש לציין שהגישור היה קשה למרות שלא היתה מורכבות משפטית כלשהי…
אבל האמת, ברוב המקרים שהגירושין קשים זה לא בגלל מורכבות משפטית.
זה  בגלל המורכבות של האנשים.

אז מה היה כל כך מתיש בגישור שלהם?

קודם כל הוא היה ארוך ואינטנסיבי מאוד: בנוסף לפגישות הגישור התהליך הצריך שיחות טלפוניות רבות לאורך כל השבוע. כל שיחה סביב 50  דקות ולפעמים גם יותר מכך..
שני הצדדים הם אנשים לא קלים ולא פשוטים, מה שתבע ממני השקעת אנרגיות רבות בכל פגישה ובכל שיחת טלפון, החל מהכנה לשיחה, עבור בשיחה עצמה ולאחר מכן תיווך לצד השני את ההתקדמות שהושגה בשיחה עם הראשון..

הגישור התפוצץ 2-3 פעמים לפחות (!)

פעם אחת האישה פתחה יישוב סכסוך ובהמשך סגרה אותו כשחזרנו לפסי הגישור.. זמן מה לאחר מכן הבעל פתח יישוב סכסוך..

מה שעוד היה מדהים בקשר לזוג הזה, שהסכמות עקרוניות הושגו כבר בשליש הראשון של הגישור ! אולם להפוך את העקרונות לסעיפים ותתי סעיפים שיהיו מוסכמים על שניהם- זה כבר היה חתיכת אתגר !. בשלב מסוים אמרתי להם שעוד לא היה לי דבר כזה שיש הסכמות על הכל, אבל לא מצליחים לסגור את ההסכם ולחתום עליו.

לסבר את אוזניכם- ההסכם עבר תיקונים בכמות שאין לתאר.. הגענו לטיוטה מספר 10 לפני שהצלחנו לסגור את הניסוחים סופית ולחתום…
ושתבינו שהסטנדרט הוא טיוטה 5 או 6 ברוב הגישורים האחרים שלי…

ברור לכם שהכל יושב על רגשות קשים שיש לכל אחד מהצדדים כלפי משנהו, מטענים כבדים אחד נגד השני, אובדן אמון עד שלא סמכו זה על זה אפילו בדברים הקטנים, לכן גם הכל ללא יוצא מן הכלל ועד האותיות הכי קטנות נכנס להסכם (שבהתאם לכך הגיע ל 16 עמודים…)

בשורה התחתונה זה נס שהם חתמו על הסכם גירושין !

לתחושתי הם עצמם עוד לא מבינים כמה זה לא מובן מאליו במקרה שלהם, הם היו כאמור, פעמיים שלוש עם רגל אחת בתוך בית המשפט.

בשלב מסוים שאלתי את עצמי למה אני כל כך מתעקשת איתם, למה פניתי אליהם שוב כל פעם אחרי הפוגה של שבועיים כדי לנסות להחיות את התהליך שקרס.

הרי אולי יש להם איזה שיעור שהם צריכים לעבור שממנו יצמחו והדבר מצריך את התלאות שעוברים בבית המשפט?…
אולי… מי יודע.. אבל אני לא הייתי מסוגלת להרפות… לא יכול להיות שיש הסכמות על הכל ולא מצליחים לסגור את ניסוח ההסכם עצמו !
אין מצב. לא בבית ספרי.

והעקשנות שלי הוכיחה את עצמה.

כי כמו שאתם רואים הם אכן חתמו בפניי על הסכם הגירושין בחודש שעבר.

ולא סתם אני כותבת על כך חודש אחרי. פחדתי לברך על המוגמר שהרגיש כי טרם באמת נגמר..
להבדיל מזוגות אחרים אשר אצלם אין ספק שבעצם חתימת הסכם הגירושין הסתיימו המחלוקות, כאן אמרתי לעצמי שעד שלא יהיה פה אישור הסכם גירושין + יסודר סופית הגט- מבחינתי זה לא הסתיים. עוד יש פתח לחזרה אחורנית חלילה של מי מהצדדים.

אבל לשמחתי הגדולה זה לא קרה.

ועכשיו הם גרושים סופית. סוף סוף. קשה לי להגיד זאת אבל הזוג הזה באמת לא היה צריך להישאר ביחד. הדבר הנכון עבור שניהם הוא להתגרש.
זה ממש  ממש לא דבר שנכון לכל המקרים, אבל במקרה הזה- חד משמעית כן.

מאחלת להם הצלחה כל אחד בחייו הנפרדים, ושיזכרו תמיד שעבור 2 הילדים שלהם, הם לנצח נשארים זוג הורים. וזה תפקיד מחייב.
מחייב להסתדר, מחייב לשמור על תקשורת נורמטיבית, תרבותית. לא להסלים את המצב,
לא להקצין. כי כל דבר מקטן עד גדול הוא דוגמא לילדים שצופים בהם כל הזמן, ולומדים מהם איך נכון לחיות, איך נכון להתנהג, וגם איך נכון להיפרד.

והנה ההסכם החתום שלהם (-:

זה מה שהם אמרו לי הערב אחרי שנה שלמה (!) של הליך גישור גירושין בפניי.

היה גישור לא קל, וזה בלשון המעטה…. היום אחרי החתימה נזכרתי, שהם בכלל הגיעו אלי אחרי גישור שנכשל אצל איש מקצוע אחר. (זה בפני עצמו מוריד סטטיסטית את הסיכוי להגיע להסכם גירושין בגישור השני).

התמודדנו עם מהמורות, חילוקי דעות קשים, עליות ומורדות לאורך כל התהליך, הפסקה של כמה שבועות טובים כדי לקחת אוויר לנשום, ו – וואו ! הערב זה קרה הם חתמו על הסכם הגירושין ! כשהם הודו לי ואמרו "אם לא היתה קורונה היינו מחבקים אותך" הם דיי לקחו לי את המילים מהפה. כך גם אני הרגשתי…

לפני שיצאו ממשרדי אמרתי שהם לגמרי רשאים לטפוח על השכם לעצמם. לא מובן מאליו שתהליך כל כך מורכב לא התפוצץ באמצע…

אז בזכות מה בסופו של דבר הגישור הצליח? הרבה דברים שחברו יחדיו.

ראשית, יש תהליכים בהם צריך לתת לזמן לעשות את שלו ובמקרה שלהם זה ממש היה כך..  לקח להם זמן להבשיל לסגירת קצוות ההסכם, זמן להפנים שאכן הם מתגרשים וזה סופי, למרות ששניהם מאוד רצו להתגרש, לא היו שם רגשות חרטה, אולם מכאן ועד לחתימת הסכם וביצוע הפרדת מגורים יש לעבור דרך רגשית לא פשוטה.

האלמנט השני שלזכותו תיזקף הצלחת הגישור היה יצירתיות. היו ויכוחים על כל נושא כמעט בגישור, החל מגובה המזונות, עבור בפיצוי נכסי קריירה של הבעל כלפי האישה, דרך איזון פנסיות וקרנות השתלמות שכל צד צבר. רק בזכות פתרונות יצירתיים שהשתלבו זה בזה הגישור צלח. לשני הצדדים לקח זמן להבין שבבית משפט אין שום סיכוי שהם יקבלו את הפתרון שהם רוצים, אבל מרגע שהפנימו זאת- כל אחד עשה חושבים עם עצמו והעדיף את הפתרון המשולב שאפשרי בגישור, גם אם זה אומר שבנושא אחד יקבל את רצונו ובנושא אחר יספק לשני את מבוקשו. בשורה התחתונה זה היה חד משמעית יותר טוב מכל פתרון משפטי "יבש".

גם ההחלטה מתי הם יתפצלו ל 2 בתים היה בפני עצמו נושא שכמעט פירק את התהליך ולקח חודשים להגיע להסכמה לגביו. אבל אחרי שבוצעה ההפרדה בפועל- זו היתה נקודת מפנה חיובית בגישור, ולאחריה לאט לאט נפרם עוד פלונטר, ועוד חתיכה של הפאזל התיישבה במקומה, עד שהצלחנו לחבר את כל חלקי הפאזל לשלם אחד.

ואולי בנוסף לכך אחרי שנה של גישור גם הם היו כבר מותשים מהתהליך (ולא רק אני (-: )  וכבר רצו לקבל שקט ושלווה, ולהתפנות רגשית לבניית החיים שאחרי הגירושין.

איחלתי להם מכל ליבי הצלחה בהמשך, ושהרוח הטובה בה נחתם בסופו של דבר ההסכם, תתפוס לה מקום של קבע ביניהם.

הם חתמו על הסכם הגירושין לפני כשבועיים וחצי, והיום התייצבו בביהמ"ש לענייני משפחה לאישור ההסכם ומתן תוקף פסק דין. על אף החששות שלהם לפני הדיון, על אף הנסיבות הלא טריוויאליות של 2 ילדות קטנטנות- בת 3.5 שנים ובת תשעה חודשים (!) כאשר האם טרם מצאה עבודה אחרי הלידה, על אף כל זאת, אושר ההסכם על ידי ביהמ"ש, על כל סעיפיו לרבות סעיפי המזונות. ולמה אני מתעכבת על גיל הילדות ועל המזונות? כי כשמדובר ב"קטיני קטינים" מתחת לגיל 6, בטח ובטח פעוטות כמו במקרה הזה, הסדר המזונות שונה מההסדר שמעל גיל 6 שנים ועל כן יצרנו הסדר מדורג לשנים הקרובות בכדי שיתאם הן את גילאי הילדות, הן את ההלכה הפסוקה, והן את מצבם התעסוקתי של ההורים. בנוסף, גם נקבע פיצוי פער הכנסות עקב ויתור האישה על עיסקו של הבעל. כאמור- לא הגישור הכי שגרתי. אבל בגישור אפשר הכל אם יש רצון של שני הצדדים להגיע להסכם ! והזוג הזה הציב מטרה לחתום על הסכם ויהי מה. גם כשהיה קשה במשא ומתן וגם כשנפתח (ונסגר) הליך יישוב סכסוך תוך כדי הגישור על ידי אחד הצדדים (לא רלוונטי מי) שכמעט ופוצץ הכל.
אני מאחלת לצדדים הצלחה רבה בהמשך, שיגדלו את בנותיהם באהבה, שלווה, וכייף.

מה אם הייתי מספרת לכם שהיה לי זוג בגישור, שהגיעו לכאלו החלטות והסכמות ביחד, שמישהו מהצד בטח היה תוהה למה הם בכלל מתגרשים, אם הם מסוגלים ללכת אחד לקראת השנייה בצורה כזו ?!

(על "למה זוגות מתגרשים" אני עוד אכתוב מאמר נפרד)

האמת, בא לי הרבה גישורים כמו הגישור הזה… גישורים שזורמים אל הפתרון הנכון,  הטבעי וההגיוני עבור הצדדים וילדיהם, בלי מלחמות ומאבקים (כן כן גם בהליכי גישור יש מאבקים, הגישור הממוצע ממש לא מתנהל על מי מנוחות עם שירת מלאכים ברקע).. אז באמת בא לי (-: מגיע לי מידי פעם שתהיה לי עבודה קלה לא? (-: אבל בואו נתמקד בזוג עצמו, ולא בי.

עודד ומור היו הורים ל 3 ילדים, 2 מהם מתבגרים והבת הצעירה בת 8 לערך.

הם גרו באזור גוש דן, היתה להם דירה בבעלותם עם משכנתא לא קטנה. עודד היה שכיר בהייטק, מור עצמאית ידועה ומוכרת בתחומה, אשר העסק שלה ספג מכה בעקבות המלחמה, בואו נאמר שהאזעקות והטילים של המלחמה לא הייטיבו עימו וההכנסות פחתו בהתאם. כתוצאה מכך העמיקו פערי השכר שהיו מלכתחילה לטובת עודד.

הם הגיעו אלי עם תובנה שגיבשו לפני כן – עדיף שמור תישאר לגור בדירה המשותפת ועודד ישכור דירה בקרבת מקום, כדי שלילדים יהיה מינימום טלטלה בעקבות הגירושין, ולפחות מקום אחד יישאר מוכר וידוע עבורם.

תמכה בכך העובדה שעבודתו של עודד הצריכה נסיעות אחת לזמן מה לחו"ל, ולשניהם היה חשוב שהדירה תישאר העוגן היציב, באמצעותו מור תיתן את המענה לנסיעותיו של עודד כשהילדים ישהו עימה במקומו.

אבל איך מחברים את הרצון המבורך הזה עם המציאות והמספרים, זה כבר היה סיפור אחר… תוך כדי התהליך, בעודי בודקת את גובה הכנסותיו של כל צד ומחשבת את המזונות הבנתי שיש לנו כאן בעיה. הוצאות המשכנתא ואחזקת המדור של הדירה שלהם היו גבוהות מכדי שמור תוכל לשלמם לבד, בייחוד נוכח העובדה, שכאשר צד אחד נשאר להתגורר בדירה המשותפת בעוד השני יוצא מהבית ומשלם שכר דירה עבור הדירה ששכר למגוריו אחרי הגירושין, הרי שהצד הנשאר בדירה אמור לשלם למשנהו מחצית דמי השכירות עבור המגורים והשימוש בדירה… אבל להעמיס על מור שכר דירה לעודד, יביא למצב בו היא לא ממש תקבל מזונות ילדים כי הסכומים דיי יתקזזו זה מול זה.. מצב בעייתי נוכח פער השכר וההצדקה בתשלום המזונות מלכתחילה…

איך מחברים את כל הנתונים הללו יחדיו לכדי הסכמה אחת שלמה?

אחרי כמה פגישות וחשיבה יצירתית הן מצד בני הזוג והן מצידי כמגשרת, הגענו להסכמות: מור תשלם מידי חודש לבדה את המשכנתא המשותפת בה חבים שני הצדדים. את תשלום שכ"ד לעודד דחינו למועד בו הצדדים ימכרו בעתיד את הדירה שלהם, יפרעו את המשכנתא שתיוותר, ואז מחלקה של מור ישולם לעודד סכום החוב בגין שכ"ד, כמובן בקיזוז חלקו במשכנתא שהיא תשלם עבור שניהם כל השנים.

בנוסף הגדרנו דמי מזונות מדורגים שלקחו בחשבון הן את גילאי הילדים, והן את תשלומי המשכנתא שהיו צפויים לרדת במהלך הזמן; הכספים המשותפים שנצברו בחשבונות הבנק של הצדדים חולקו בשווה, והם הגיעו להסכמה נוספת שממחישה עד כמה בגישור אנחנו משלבים את האינטרסים והרצונות של שני הצדדים ואם בנושא אחד צד א' עושה ויתור ומתגמש, בנושא אחר הצד השני הוא שנדרש לכך.

צריך להבין, הדרך להסכם גירושין עוברת בהבנה עמוקה של שני הצדדים שכל אחד מהם נדרש ללכת לקראת השני לגבי דבר שחשוב לו- רק אז הדברים משתלבים, ויש לנו הסכם.

עודד ביקש שמור תוותר על איזון פערי הפנסיות בין הצדדים.

מור מצידה, ביקשה שעודד "לא יגע" בעסק שלה, אשר גם הוא נכס שיש לאזן בגירושין כמובן. זה היה ה"בייבי" שלה בו היא השקיעה את כל כולה במשך שנים, בנתה אותו בעשר אצבעות ולא בכדי היתה מוכרת ובעלת שם בתחום ההתמחות שלה.

האם הסכום שמור אמורה לקבל מהפנסיה של עודד בעוד כ 20 שנים, שווה לסכום אשר עודד אמור לקבל בגין מחצית העסק של מור כיום? לא ידוע. בני הזוג החליטו בראש צלול ומתוך בחירה מלאה, שכל אחד ייוותר על חלקו בזכות של השני בלי לבדוק את גובה הסכומים והאם צד אחד מוותר בפועל על סכום גבוה יותר מהשני.

בפגישת חתימת הסכם הגירושין דייקנו עוד סעיף או שניים אחרונים בנוגע לילדים, הקראתי לבני הזוג את ההסכם מתחילתו ועד סופו לוודא שהם שלמים עם כל הסכמות ומבינים אותן, וכל אחד מהם חתם בתחתית כל עמוד ועמוד.

ברור לנו שזה לא הסכם גירושין שגרתי. לא ניתן היה לסגור אותו ללא ההתגמשות והויתורים של שני הצדדים כל אחד בתחום אחר בגירושין. התוצאה היא הסכם ששני הצדדים יצאו ממנו מרוצים, ההסדר מאפשר לשניהם לעמוד על הרגליים כלכלית, ושם במרכזו את יכולתם של שני ההורים לספק יציבות, וודאות ורמת חיים דומה לשלושת הילדים המשותפים. ובסופו של יום- זה מה שהכי חשוב.

איחלתי למור ועודד הצלחה רבה בהמשך!

אני מאמינה שגם בהמשך היחסים ביניהם כהורים גרושים הם יהיו מסוגלים לחשוב בצורה יצירתית וגמישה כפי שהפגינו בגישור.

רונית ואיתי, בני 42 ו-44, הורים לשלושה ילדים בני 12, 9 ו-5, ממרכז הארץ, פנו אליי לגישור גירושין לאחר 15 שנות נישואין.
בתחילת התהליך, המתח והכעס ביניהם היו גבוהים מאוד.
רונית כעסה על איתי שהחליט להתגרש למרות שהודתה בפניי בהמשך שגם היא רצתה להתגרש כבר זמן מה אך חששה לקחת זאת צעד קדימה.

הליך הגישור עימם נסב סביב כמה סוגיות עיקריות שהיו במחלוקת:

1. הגדרת זמני שהייה עם הילדים
2. חלוקת הרכוש, כולל דירת המגורים, פנסיות וחסכונות
3. מזונות הילדים

בפגישה הראשונה, רונית דרשה שהילדים ילונו עמה לאורך כל השבוע (מה שהה קרוי בעבר "משמורת מלאה") ושיפגשו את איתי בעיקר בסופ"ש.
היא היתה פגועה רגשית, חששה מהתמודדות עם בית ריק כשהילדים ישהו אצל איתי, ולכן ביקשה הסדר ימים שילך לקראתה משמעותית.
איתי מצדו טען שהוא זכאי לחלוקת ימים שוויונית לגמרי ושהוא יכול להגיע בזמן להוציא את הילדים מהמסגרות החינוכיות, יומיים בשבוע הוא בכלל עובד מהבית וזה יתרון אדיר מבחינתו.

בנושא הרכוש, כל אחד טען שהוא זכאי ליותר מ-50% בשל תרומתו הייחודית לנישואין…

רונית טענה שהיא זכאית ליותר מ-50% מהרכוש בגלל:

1. קריירה: היא ויתרה על קידום משמעותי בעבודתה כדי לטפל בילדים, מה שפגע בפוטנציאל ההשתכרות שלה לטווח ארוך.
2. עבודות הבית: היא נשאה ברוב עול הטיפול בבית ובילדים, מה שאפשר לאיתי להתקדם בקריירה שלו.
3. ירושה: חלק מהכסף ששימש לרכישת הדירה הגיע מירושה שקיבלה ממשפחתה.
4. השקעה בשיפוץ: היא השקיעה זמן רב בשיפוץ ועיצוב הבית, מה שהעלה את ערכו, והיא מחוברת אליו רגשית ולא רוצה למכור אותו.

איתי, מצדו, טען שהוא זכאי ליותר מ-50% מהרכוש כי:

1. הכנסה גבוהה: הוא הרוויח משמעותית יותר לאורך הנישואין, מה שאפשר את רכישת הנכסים ותשלום החזר משכנתא גבוה במשך שנים.
2. השקעות מוצלחות: הוא ניהל את ההשקעות המשפחתיות, שהניבו תשואות גבוהות וסייעו לבני הזוג לחיות ברמת חיים גבוהה.
3. נכס עסקי: הוא הקים עסק במהלך הנישואין שתרם משמעותית להכנסה המשפחתית כאשר מכר אותו ברווח נאה.
4. חובות: הוא לקח על עצמו הלוואות גדולות לטובת המשפחה, שעדיין לא נפרעו במלואן.

במהלך הפגישות עבדנו על:

1. שיפור התקשורת ביניהם- על ידי זה שבראש ובראשונה כל צד יאפשר למשנהו לדבר בלי לקפוץ לתוך דבריו.
   הסתבר שזו היתה הפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה שהם ממש הקשיבו לעמדתו של הצד השני…
2. זיהוי האינטרסים האמיתיים של כל צד, כמו גם האינטרס המשותף הראשון במעלה- הילדים.
3. הגדרת צרכי הילדים כיום ובעתיד לכשיגדלו.

לאחר כ 3 פגישות, חל שיפור משמעותי !. רונית ואיתי החלו להקשיב זה לזו ולהבין את נקודות המבט השונות.
הגישה של שניהם הפכה קצת רכה יותר..

עזרתי להם להבין שלמרות הטענות של כל אחד המקרה שלהם הוא ממש "קלאסי" מבחינת החלוקה השוויונית הקבועה בחוק.
הראיתי להם בנוסף, עד כמה חלוקה שווה של הרכוש תהיה הוגנת עבור שניהם כי כל אחד מהם נתן מעצמו את המכסימום במהלך הנישואין, ואין שום סיבה והצדקה להשחיר רטרואקטיבית את השנים הטובות שהיו להם יחד, שהניבו פירות משובחים בדמות 3 ילדים. בנוסף, הדגשתי את החשיבות של יציבות כלכלית לשניהם לטובת הילדים, כי הרי אם בית אחד יקרוס זה ישפיע במישרין על הבית השני כך שזה אינטרס משותף ששניהם "יעמדו על הרגליים".

בסופו של דבר, ההבנה שחלוקה שווה תאפשר להם להתקדם בחייהם ולשמור על יחסים תקינים למען הילדים, הובילה אותם להסכמה על חלוקה שווה של הרכוש, אולם כל אחד בא לקראת השני בדבר שהיה חשוב לו- איתי נתן לרונית זכות ראשונים לרכוש ממנו את חלקו בדירה. רונית ויתרה על דרישתה לחלוקה לא שוויונית של ימי השהייה.

בנוסף, גובש הסדר מזונות גמיש שלקח בחשבון את גילאי הילדים, את משכורתה העתידית של רונית שהתכוונה להגדיל את שעות עבודתה, ועוד כמה אלמנטים ייחודיים להם.

בסופו של דבר, לאחר כ-6 פגישות, הם הגיעו להסכם גירושין מקיף ומלא !

ההסכם אושר בבית המשפט, ורונית ואיתי יצאו מהתהליך אחרי חודשיים וחצי בלבד, עם תחושת הקלה, הרגשה שיש להם הסכם טוב ביד שלקח בחשבון את הצרכים של שניהם, ומעל לכל של ילדיהם.

המקרה של רונית ואיתי ממחיש כיצד גישור בהובלת מגשר/ת מנוסה, יכול להפוך מצב קונפלקטואלי להסכם הוגן המיטיב עם שני הצדדים.

אם החלטתם להתגרש, עיצרו רגע לפני שאתם רצים לבית המשפט "לפתוח תיק". אני מזמינה אתכם להגיע לפגישת "ראשית גישור" ללא התחייבות בכדי להבין יחד מה נדרש במקרה שלכם בכדי להגיע להסכם גירושין.

צרו קשר ונתאם: עידית 054-4806911

גלית ואסף היו הורים ל 3 ילדים מעיר במרכז הארץ.

הם הגיעו אלי לאחר שאסף הודיע לגלית שהוא רוצה להתגרש.

אחרי שנים בהם הנישואין שלהם קירטעו וצלעו, כהגדרתו, הגיע הזמן לחיות. לא חיים לנצח. בטח לא במדינה שלנו הוא אמר, ואני רוצה לחיות. גלית אמא משקיענית, אבל כבני זוג אנחנו כבר לא טובים אחד עבור השני. פעם התאמנו. היום כבר לא. ומאז 7 לאוקטובר אני פשוט לא יכול להתעלם יותר מכך שהחיים עלולים להיות קצרים, ולא מתאים לי יותר לחיות ב"חצי כוח" אסף אמר. אני רוצה לחיות במלוא מובן המילה. לבלות, להנות, לנסוע, לטייל, הכל. אבל גלית היא בדיוק ההיפך ממני היא מעדיפה את הבית, את הילדים, היא תמיד עייפה וכמעט אף פעם היא לא בעניין של לצאת לקפה או בירה בערב רק שנינו או עם חברים. אם זה תלוי בה כל היום היא תתעסק בלו"זים ותכנונים של הסעות לחוגים של הילדים… אני כבר עייף מזה והבנתי שזאת גלית והיא כבר לא תשתנה, וזה סבבה אבל לא בשבילי, הוא המשיך במונולוג הארוך, שלא היה ספק שנאמר בכאב, אבל כשהבטתי על גלית שרק הקשיבה בשקט, כאב לי גם לראות את פניה.. אחרי עוד משפט או שניים הוא סיים ופניתי אני אל גלית ושאלתי אותה מה היא תרצה לומר, ואיך היא מרגישה. דמעות זלגו מעיניה והיא אמרה "אם זה מה שהוא רוצה זה מה שיהיה אני לא אעמוד בדרכו. זה לא שאני מאושרת בנישואין האלו, שבהם הוא לא רואה אותי ואת מה שאני צריכה, אבל אני לא בעניין להתחיל לפרט על כך אנחנו לא בטיפול זוגי. היינו כבר וזה היה מיותר לגמרי". היא חתכה לתכל'ס שהפתיע אותי. "אני אשתף פעולה אני לא נשארת במקום בו לא רוצים אותי ולא טוב גם לי" היא חזרה על דבריה.

העברתי את מבטי אל אסף ואז שוב אל גלית. לא היה ספק שעם כל הכאב הם הגיעו לכאן אחרי כל ההתלבטויות וסימני השאלה, כאשר הם כבר בשלים לבצע את הצעד ולפצל את התא המשפחתי.
בהתאם לכך כבר בפגישה הזו קפצנו אל הפרקטיקה.

עברתי איתם על כל הנושאים שבהם נצטרך לקבל החלטות בגישור, ובתום הפגישה נתתי להם רשימת מסמכים ונתונים להעביר לי, דוח אקסל למלא לגבי הוצאות הילדים והבית, תלושי שכר ועוד.

לאחר כשבוע התחלנו את הליך הגישור בפגישות נפרדות שלי עם כל אחד מהם.

ובפגישות הנפרדות- כתמיד- רואים שלכל מטבע יש שני צדדים.

הסתבר שאכן כבר שנים הם מנהלים חיים מקבילים שלא כל כך נפגשים.

העבודה של אסף היתה תובענית מאוד מבחינת השעות, וגלית נשאה עליה את כל הנטל בנוגע לגידול הילדים ללא יוצא מהכלל "אז הוא מתפלא שאני מתעסקת בלו"זים כל היום ?" היא ספק שאלה ספק אמרה לי בכעס וכאב גם יחד במהלך הפגישה איתה. "אני כבר שנים מתפעלת את כל העניינים הקשורים בשלושת הילדים לחלוטין לבד. לאסיפת הורים אחת הוא לא הגיע !. הבכור שלנו מסיים כיתה ו' ואסף לא פגש מעולם את המחנכת שלו וגם לא את הקודמת ! "

עברנו על כל נושא ונושא ורשמתי לי את עמדתה ורצונותיה של גלית בכל נושא, ובהמשך בפגישה עם אסף כבר יכולתי לקבל תמונה יותר מלאה לגבי מה הם רואים דיי דומה ומנגד באיזה נושאים יש פערים עליהם נצטרך לגשר.

לאסף היה חשוב להכניס סעיף ספציפי לגבי גמישות מירבית בנסיעות שלו לחו"ל, מה שהתקבל בהסכמה חלקית בלבד מצד גלית בעיקר עקב העלויות הנלוות לימים נוספים של הילדים עימה. "שלרגע לא תבינו אותי לא נכון " היא אמרה לי ולאסף אני מבחינתי מוכנה שהילדים יהיו אצלי כל השבוע אבל יש לכך עלויות אז אם אתה רוצה הרבה נסיעות בשנה, חייב להיות תשלום על כך אחרת אני לא אעמוד בעלויות האלו לבד וזה גם לא הוגן שזה יהיה גם אם אוכל לעמוד בכך" אסף הסכים לכך מתוך הבנה שאכן גובה ההוצאות עבור חשמל, מים, מזון וכדומה, הן פונקציה של היקף השהייה של הילדים באותו בית. ולכן יש לשלם על כך.

בסופו של דבר נדרשו לנו כ 3.5 חודשים בהם קיימנו 4 פגישות נפרדות ועוד 2 משותפות כדי לסיים את התהליך. בפגישה האחרונה גלית ואסף חתמו על הסכם גירושין שסיים את כל העניינים שעמדו ביניהם.

הגשנו את ההסכם לבית המשפט לענייני משפחה, ואחרי שבוע הם כבר התיצבו בבית המשפט לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף פסק דין, וכל שנותר היה להסדיר את הגט בביה"ד הרבני.

תמיד בסיום תהליך אני שואלת את עצמי בלב, מה אני מאחלת ספציפית לכל אחד מהצדדים, חוץ מאיחולי בהצלחה המתבקשים כמובן.  לאסף איחלתי שימצא איך להגשים את החופש שלו בצורה הנכונה עבורו, עם בת זוג שתקבל את הצרכים שלו ותתאים לו, ולגלית איחלתי בליבי שתמצא בן זוג שיעריך את כל הטוב שבה, ייהנה מזה שיש מי שיודעת "לתקתק" עניינים אבל גם ידע לקחת את המושכות ולהקל עליה כדי שיישארו לה אנרגיות גם עבורו.

"אנחנו גרים בנפרד כבר 3 שנים, וגם עשינו בזמנו גישור" גלי אמרה לי כבר בתחילת שיחת הטלפון בינינו "אבל בפועל לא התקדמנו עם ההסכם, כלום לא זז במשך 3 שנים ואנחנו צריכים עזרה לסיים כבר את הכל"

הופתעתי ! הם הפרידו בזמנו את הרכוש ויש להם הסדרי שהייה, אז למה לא לחתום על ההסכם במשך 3 שנים?… "כי היו כמה דברים שלא נסגרו בינינו, והמגשר לא קידם את זה, ולא עזר לנו, כל פעם שלח אותנו למצוא פתרונות לבד ובסוף התייאשנו והנחנו לזה" גלי סיפרה, "וככה עברו 3 שנים ואנחנו עדיין נשואים למרות שכבר מזמן לא ביחד!"

תקפצו איתי במהירות 3 חודשים קדימה– גלי ודניאל חתמו על הסכם הגירושין לפני פסח, אישרו אותו בפני בית המשפט לענייני משפחה שנתן לו תוקף פסק דין, וכעת מחכים למועד הגט שיתקיים בקרוב בבית הדין הרבני.

איזה כייף היה לקרוא את מה שגלי רשמה לי היום:

רילוקיישן- הגישור של נילי ועידו

"דיייייי אני כבר לא יכולה יותר, אנחנו יחסית מקרה לא מורכב.. אז למה כבר חצי שנה והגישור לא מתקדם? "

זה מה שנילי אמרה לי בייאוש לפני כמה חודשים, והיא צדקה. הם היו בתהליך אצלי מעל חצי שנה, גישור גירושין שהתקדם בעצלתיים. צעד קדימה, חצי צעד אחורה, שוב צעד קדימה, הפסקה של חודש ואז שוב התקדמות קטנה…

גם לי כמגשרת לא היה פשוט, ואפילו מתיש קצת.. שוב, לא כי היתה מורכבות יוצאת דופן במקרה שלהם.. לעיתים המורכבות היא רק באנשים עצמם.. ליתר דיוק בעידו. שלא אצה לו הדרך להתגרש.. לא בגלל שעדיין אהב את נילי והיא כפתה עליו גירושין. ממש לא. הוא רצה לגמרי להתגרש. אבל היה לו נוח.. מאוד נוח…

הם שבו לישראל אחרי שנים של "רילוקיישן" באחת ממדינות מזרח אירופה, שם שהו מעל 13 שנים עקב עבודתו של עידו.

כשהיו שם, נילי לא עבדה. היא התמקדה בלידת 4 ילדיהם וגידולם, בעוד עידו עובד ומפרנס אותם.

עוד כשגרו "שם" גבר הריחוק ביניהם.. המחשבה על גירושין היתה באוויר תקופה ארוכה, אבל אז עידו קיבל הצעה לעבור ממדינה אחת לאחרת, והם המשיכו יחד, כמשפחה, לרילוקיישן מס 2.. השנים חלפו, נושא הגירושין היה באוויר און אנד אוף, ולמרות שהיה להם קשה להגיד זאת בקול רם, שניהם ידעו שזה הכיוון אליו נישואיהם צועדים.. אחרי כ- 13 שנים בחו"ל הם חזרו לישראל, עם 4 ילדים בגילאי בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון.  הם שכרו דירה למגוריהם, ועידו המשיך להיות "על הקו" בין ישראל  ל "שם". כך יהיה לילדים יותר קל לעכל את הדברים הם החליטו. גם ככה רוב החודש הוא לא בארץ. נחיה ככה כמה חודשים ולאט לאט נספר להם..

הכמה חודשים הפכו, כאמור, לשנה וחצי.. לעידו היה מאוד נוח שיש לו איפה לנחות פעם בחודש חודש וחצי, לשבוע, במקום לשכור מלון… אבל נילי כבר לא היתה מסוגלת להמשיך ככה…

בשלב מסוים היא אזרה אומץ ואמרה לו "מצאתי מגשרת" ולא היתה לו ברירה, הוא הסכים ואמר שאין בעיה הוא ישתף פעולה. אבל כאמור דיבורים לחוד ומציאות לחוד…

הגישור לקח זמן רב, הרבה יותר משהיה צריך לארוך.. עידו שינה את דעתו כמה פעמים.. מינינו אקטואר, ורגע לפני שהם משלמים לו הוא חזר בו. מינינו שמאי לאמוד את שווי 2 הנכסים שלהם, ורגע לפני התשלום, הוא הודיע שמבחינתו מספיק לאמוד נכס אחד כי את הנכס השני גם ככה יהיה קשה למכור כל עוד יש מלחמה בישראל..

השיחות שלי איתו, בוואצאפ, טלפונים, מיילים, היו לרוב בשעות לא שגרתיות, ובכל פעם הרגעתי את נילי ואמרתי לה:  לכל אדם קצב אחר משלו, אבל אתם תגיעו אל קו הסיום בהצלחה. אני מבטיחה לך.

אחרי שינויים נוספים של ההסכם, עוד סכום שדייקנו, ועוד סעיף שהוספנו, נראה היה שהגענו לשם ! נקבעה פגישת חתימה במשרדי !

ואז יום לפני פגישת החתימה- עידו הודיע שהוא בסוף לא יגיע לישראל מחר..

"אל דאגה" אמרתי לנילי "החתימה תתקיים בשיחת זום ! "

וכך אכן היה – נילי ועידו חתמו על ההסכם בפניי בשיחת זום, נילי ואני – בישראל, עידו "שם".

שבוע לאחר מכן הם כבר אישרו את ההסכם בפני בית המשפט לענייני משפחה, אשר נתן לו תוקף פסק דין.

התאריך בבית המשפט תואם מראש מול הלו"ז של עידו, לכן כנראה את המועד הזה לא העז עידו לשנות ברגע האחרון.

היום כתבה לי נילי תודה על סיום התהליך וסיכמה אותו במילים אלו:

יש פתגם שאומר: "איך שתציע לעצמך את המיטה ככה תישן…" ויש כאלו שאומרים- "וככה גם תקום" והכוונה היא שבהתאם למידת ההשקעה שלנו בעצמינו כך יהיו התוצאות שנקבל, וזה כמובן נכון לכל אספקט בחיים כולל מערכות יחסים.

אבל אף אחד לא הכין אותי למשפט שאמרה לי רעיה כשהגיעה להתייעץ איתי בנוגע לגירושין ואמרה: "הסתכלתי על הילדים שלי והבנתי- אני הצעתי את המיטה, אבל מי ששילם את המחיר הוא הילדים שלי… וזה כל כך כואב להבין את זה"

האמת שלא לגמרי הבנתי את כוונתה וביקשתי שתסביר, ורעיה פתחה במונולוג ארוך ועצוב:

"בשבת הילדים התארחו אצלינו, הם כבר גדולים ויש לכל אחד מהם ילדים משלו" היא אמרה. "אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם הקפה ופתאום קלטתי עד כמה מערכות היחסים הזוגיות שלהם במצב רע.. הם היו סוג של חיקוי של היחסים שלי ושל בעלי שמואל.. הבת שלי היתה בריב ענק עם הבעל שלה והוא בשלב מסוים הלך לבדו הביתה.. היא לחשה לי בשקט שהם שוקלים ברצינות להתגרש.. הבן שלי מרוחק מאשתו כבר תקופה ארוכה והם בקושי החליפו כמה משפטים לאורך הארוחה ונראה שהם יותר שותפים מאשר בני זוג… איך לא הבנתי את זה כשהייתי צעירה?" הדמעות זלגו על לחייה של רעיה אבל היא המשיכה:  "היום אני מכה על חטא אבל אז לא הבנתי את זה.. מה שהילדים ראו בבית הם לקחו אל החיים שלהם.. אני ובעלי כבר שנים ישנים בחדרים נפרדים… מדברים רק על מה שצריך.. בערב רובצים מול הטלוויזיה.. יש לנו ממש חיים נפרדים רק באותו בית… איך לא התעוררתי מוקדם יותר?" רעיה בכתה וכל כך כאב לי לראות אותה כך…אישה בת 65, לא ילדה. בעלת ניסיון בחיים, מאחוריה קריירה ענפה של 30 שנים – מורה ובהמשך סגנית מנהלת.

אנחנו חיים בתקופה בה הרבה זוגות ממהרים להתגרש ואני כמגשרת לגירושין מוצאת עצמי שולחת זוגות צעירים בני 30 וקצת עם ילד או שניים פעוטות ממש, שולחת אותם לטיפול זוגי שיתנו רגע עוד צ'אנס עוד הזדמנות לנישואין ולא יפרקו כל כך מהר.

אבל יש גם מצבים הפוכים לגמרי, בדומה למקרה של רעיה. זוגות שחיים יחד 30 ו 40 שנים ללא קשר זוגי אמיתי, הם הפכו בשלב מסוים לשותפים לדירה. מרוחקים זה מזה. ויתרו על הזוגיות שלהם, ויותר מזה- ויתרו על הזכות לחיות חיים שטוב להם איתם. ויתרו על הזכות להיות נאהבים ונחשקים, לקבל חום ואהבה, כתף להישען עליה, חברות, שותפות. שכחו בכלל למה מלכתחילה הם חברו יחד, הרי הרוב הגיעו לנישואין מרצון, על בסיס של אהבה וכוונה להקים משפחה יחד. מתישהו הם שכחו את זה.. מתישהו בן/בת הזוג הפך להיות שותף לדירה לחשבונות ולתשלומים, עסק כלכלי ותו לא.

כל כך הרבה אנשים חיים במצב הזה, חלקם מתעוררים מתישהו, חלקם מתעוררים בגיל מאוחר, וגם יש כאלו שאף פעם לא.

רעיה התעוררה אבל הגדירה זאת "השיא שלי מאחוריי".. היא הלקתה את עצמה כל כך על שלא אזרה אומץ מוקדם יותר לשנות את מהלך חייה. היא פשוט לא עשתה דבר, כלשונה: "לא התגרשתי אבל גם לא נלחמתי לשפר את הנישואין.. זה היה כבד עלי, גדול עלי…על שנינו האמת… הכל היה עמוס כל כך כשהילדים היו קטנים, אני הייתי ממוקדת בקריירה שלי ומצאתי שם הערכה רבה, קידום.. בעלי היה ממוקד בעסק שלו… כנראה היה לנו נוח ככה…" היא אמרה בכאב ואחרי כמה שניות הוסיפה "לא היה לנו כוח להתאמץ, להילחם, לשנות… אחרי יום עבודה ארוך ומתיש הדבר היחיד שרצינו היה שקט !  שהילדים יירדמו ונשב מול הטלוויזיה עד שהחושים שלנו יקהו לגמרי, ונזחל אל המיטה באפיסת כוחות לכמה שעות עד שיגיע הבוקר…מי חשב שאני אשב פה בגיל 65 ואבכה על החיים שלי בעקבות הגילוי איך נראים החיים של הילדים שלי…"

3 חודשים קדימה רעיה ושמואל חתמו על הסכם גירושין.. עצב היה נסוך על פני שניהם בפגישת החתימה, אבל אם להיות כנה- ראיתי גם זיק בעיניה של רעיה. אני לא בטוחה אם זה היה זיק של תקווה, של שמחה, אולי הבנה שיש איזה משהו, שעדיין לא נמצא בכף ידה, אבל יש תחושה שהוא מתקרב אליה. משהו חדש. נקי. כמו אוויר נקי שנכנס לריאות, אולי ציפייה לחוויות חדשות שרעיה לא מורגלת בהן…

שבוע אחרי חתימת ההסכם היא התקשרה אלי וסיפרה כמה הוקל לה: "ולא רק לי, גם לשמואל הוקל אני ממש רואה את זה עליו"

"איך הילדים הגיבו?" שאלתי אותה והיא ענתה להפתעתי (או שלא): "הם שאלו למה לא עשינו את זה לפני שנים"….

הפעם אני רוצה לספר לך על אבי ואישתו ניצה (שמות בדויים המקרה אמיתי), אשר סיימו לפני ימים ספורים הליך גישור גירושין אצלי.

אחרי מעל 15 שנים ביחד, הם החליטו להיפרד. אמנם ניצה דחפה לכך יותר, אבל בפגישה נפרדת איתי אמר אבי בגילוי לב, שכבר כמה שנים שהנישואין מקרטעים וזה בלשון המעטה.

בין השורות הוא הודה, שלאשתו פשוט היה האומץ שלו לא היה, להרים את הדגל ולהגיד אני רוצה להתגרש. זה נגמר.

כמובן ההבנה הזו לא הפכה את זה לקל יותר. גירושין הם החלטה כה קשה. עם כל כך הרבה דילמות. עם הבדלים בגישות, עם צרכים שונים ואף מנוגדים.

שניהם רצו לסיים יפה, ומעל הכל- לשמור על טובת הילדים, אבל כל אחד מהם הגדיר אחרת מהי "טובת הילדים"…

הם השקיעו הרבה זמן ואנרגיות לגישור, והם נדרשו להתגמש מחשבתית, להתעלות מעל הדברים הקטנים, ובמקרה הזה- מעל דבר גדול- האגו ! והרי כולנו בני אדם. זה לא פשוט.. אבל – הזוג הזה הצליח בענק. והיו כאן אתגרים ! הנתונים שלהם לא היו שגרתיים, ניצה הרוויחה יותר מאבי, ולכן באופן מתבקש עלתה השאלה-מה לגבי המזונות? האם זה יהיה מקרה בו האישה תשלם מזונות-ילדים לבעל?

אחרי בחינת אפשרויות רבות, וחיפוש אחר פתרונות יצירתיים ששניהם יחיו איתם בשלום,

החלטנו שניצה תשלם אחוז גבוה יותר של הוצאות החינוך והרפואה, ובכך תבוא לידי ביטוי העובדה שהיא מרוויחה יותר מאבי.

בשביל פתרון כזה שניהם היו צריכים להתגבר על רגשות ומטענים, ולהפנים שאין פה פתרון ששניהם יהיו מאה אחוז מרוצים ממנו ! כי ניצה טענה שאם אבי היה משקיע יותר בקריירה ומתקדם כפי שהיא עשתה, הוא היה מממש את פוטנציאל השכר שלו שאמור היה להיות גבוה בהרבה משלה !. אבי מנגד טען- שבזמן שניצה פיתחה קריירה הוא השקיע שעות בבית ובילדים כי מישהו צריך היה להיות שם.. כמובן שניצה התקוממה- איך אתה מעז לומר שלא הייתי עם הילדים ? אני זו שהיתה שם כל אחרי צהריים עם הילדים, אני זו שבישלה להם ואני זו שהוצאתי מהגן ! העלבון היה ניכר על פניה ובדמעות בעיניה..למה אתה מציג אותי באור כזה ?!

הפגישה הסתיימה בטונים צורמים…

לפני שיצאו ממשרדי ביקשתי שכל אחד יקח נשימה ויחשוב גם על הדברים שנאמרו וגם על הפתרונות שהעליתי.

הם חזרו אלי אחרי 4 ימים לפגישה נוספת. זו היתה הפגישה בה הגענו להסדר מלא, כולל לגבי המזונות.

הם פשוט החליטו שיהיה הסכם ויהי מה ! בשביל עוד כמה מאות שקלים לכאן או לכאן אף אחד מהם לא היה מוכן – ובצדק ! – ללכת לבית משפט.

לפעמים עדיף להיות חכם יותר מאשר צודק !

את ההצעה שלי לחלוקה לא שוויונית של חינוך ורפואה שניהם קיבלו אחרי שדייקנו עוד קצת את האחוזים שכל אחד ישלם. הכנסנו גם סעיף שקבע שבעוד שנתיים הם יבחנו שוב את פער ההכנסות ביניהם ואם ישתווה- גם יתחילו לשלם בשווה חצי בחצי את חינוך ורפואה.

לפני שבועיים הסכם הגירושין נחתם. שלשום הם אישרו אותו בבית המשפט לענייני משפחה וההסכם קיבל תוקף פס"ד. כל שנותר להם הוא להתגרש בביה"ד הרבני.

בימים האחרונים שניהם כתבו לי מילות תודה מרגשות מאוד ! ברמה של דמעות שהיו לי הפעם בעיניים.

הנה המילים שכתב לי אבי ולאחר מכן מה שכתבה ניצה: