יש פתגם שאומר: "איך שתציע לעצמך את המיטה ככה תישן…" ויש כאלו שאומרים- "וככה גם תקום" והכוונה היא שבהתאם למידת ההשקעה שלנו בעצמינו כך יהיו התוצאות שנקבל, וזה כמובן נכון לכל אספקט בחיים כולל מערכות יחסים.
אבל אף אחד לא הכין אותי למשפט שאמרה לי רעיה כשהגיעה להתייעץ איתי בנוגע לגירושין ואמרה: "הסתכלתי על הילדים שלי והבנתי- אני הצעתי את המיטה, אבל מי ששילם את המחיר הוא הילדים שלי… וזה כל כך כואב להבין את זה"
האמת שלא לגמרי הבנתי את כוונתה וביקשתי שתסביר, ורעיה פתחה במונולוג ארוך ועצוב:
"בשבת הילדים התארחו אצלינו, הם כבר גדולים ויש לכל אחד מהם ילדים משלו" היא אמרה. "אחרי הארוחה ישבנו בסלון עם הקפה ופתאום קלטתי עד כמה מערכות היחסים הזוגיות שלהם במצב רע.. הם היו סוג של חיקוי של היחסים שלי ושל בעלי שמואל.. הבת שלי היתה בריב ענק עם הבעל שלה והוא בשלב מסוים הלך לבדו הביתה.. היא לחשה לי בשקט שהם שוקלים ברצינות להתגרש.. הבן שלי מרוחק מאשתו כבר תקופה ארוכה והם בקושי החליפו כמה משפטים לאורך הארוחה ונראה שהם יותר שותפים מאשר בני זוג… איך לא הבנתי את זה כשהייתי צעירה?" הדמעות זלגו על לחייה של רעיה אבל היא המשיכה: "היום אני מכה על חטא אבל אז לא הבנתי את זה.. מה שהילדים ראו בבית הם לקחו אל החיים שלהם.. אני ובעלי כבר שנים ישנים בחדרים נפרדים… מדברים רק על מה שצריך.. בערב רובצים מול הטלוויזיה.. יש לנו ממש חיים נפרדים רק באותו בית… איך לא התעוררתי מוקדם יותר?" רעיה בכתה וכל כך כאב לי לראות אותה כך…אישה בת 65, לא ילדה. בעלת ניסיון בחיים, מאחוריה קריירה ענפה של 30 שנים – מורה ובהמשך סגנית מנהלת.
אנחנו חיים בתקופה בה הרבה זוגות ממהרים להתגרש ואני כמגשרת לגירושין מוצאת עצמי שולחת זוגות צעירים בני 30 וקצת עם ילד או שניים פעוטות ממש, שולחת אותם לטיפול זוגי שיתנו רגע עוד צ'אנס עוד הזדמנות לנישואין ולא יפרקו כל כך מהר.
אבל יש גם מצבים הפוכים לגמרי, בדומה למקרה של רעיה. זוגות שחיים יחד 30 ו 40 שנים ללא קשר זוגי אמיתי, הם הפכו בשלב מסוים לשותפים לדירה. מרוחקים זה מזה. ויתרו על הזוגיות שלהם, ויותר מזה- ויתרו על הזכות לחיות חיים שטוב להם איתם. ויתרו על הזכות להיות נאהבים ונחשקים, לקבל חום ואהבה, כתף להישען עליה, חברות, שותפות. שכחו בכלל למה מלכתחילה הם חברו יחד, הרי הרוב הגיעו לנישואין מרצון, על בסיס של אהבה וכוונה להקים משפחה יחד. מתישהו הם שכחו את זה.. מתישהו בן/בת הזוג הפך להיות שותף לדירה לחשבונות ולתשלומים, עסק כלכלי ותו לא.
כל כך הרבה אנשים חיים במצב הזה, חלקם מתעוררים מתישהו, חלקם מתעוררים בגיל מאוחר, וגם יש כאלו שאף פעם לא.
רעיה התעוררה אבל הגדירה זאת "השיא שלי מאחוריי".. היא הלקתה את עצמה כל כך על שלא אזרה אומץ מוקדם יותר לשנות את מהלך חייה. היא פשוט לא עשתה דבר, כלשונה: "לא התגרשתי אבל גם לא נלחמתי לשפר את הנישואין.. זה היה כבד עלי, גדול עלי…על שנינו האמת… הכל היה עמוס כל כך כשהילדים היו קטנים, אני הייתי ממוקדת בקריירה שלי ומצאתי שם הערכה רבה, קידום.. בעלי היה ממוקד בעסק שלו… כנראה היה לנו נוח ככה…" היא אמרה בכאב ואחרי כמה שניות הוסיפה "לא היה לנו כוח להתאמץ, להילחם, לשנות… אחרי יום עבודה ארוך ומתיש הדבר היחיד שרצינו היה שקט ! שהילדים יירדמו ונשב מול הטלוויזיה עד שהחושים שלנו יקהו לגמרי, ונזחל אל המיטה באפיסת כוחות לכמה שעות עד שיגיע הבוקר…מי חשב שאני אשב פה בגיל 65 ואבכה על החיים שלי בעקבות הגילוי איך נראים החיים של הילדים שלי…"
3 חודשים קדימה רעיה ושמואל חתמו על הסכם גירושין.. עצב היה נסוך על פני שניהם בפגישת החתימה, אבל אם להיות כנה- ראיתי גם זיק בעיניה של רעיה. אני לא בטוחה אם זה היה זיק של תקווה, של שמחה, אולי הבנה שיש איזה משהו, שעדיין לא נמצא בכף ידה, אבל יש תחושה שהוא מתקרב אליה. משהו חדש. נקי. כמו אוויר נקי שנכנס לריאות, אולי ציפייה לחוויות חדשות שרעיה לא מורגלת בהן…
שבוע אחרי חתימת ההסכם היא התקשרה אלי וסיפרה כמה הוקל לה: "ולא רק לי, גם לשמואל הוקל אני ממש רואה את זה עליו"
"איך הילדים הגיבו?" שאלתי אותה והיא ענתה להפתעתי (או שלא): "הם שאלו למה לא עשינו את זה לפני שנים"….
יש תקופות בהן פתאום "נפתח משהו", וגישורים שהתנהלו בעצלתיים ואף היו מעט תקועים, פתאום מגיעים אל סיומם, והסכם הגירושין נחתם.
